נקזים הם צינורות פלסטיק קטנים בהם משתמשים על מנת לנקז נוזלים מהגוף. בנקזים לרוב משתמשים לאחר ביצוע הליך כירורגי. במהלך הניתוח, הרופא מכניס ומייצב את הנקז ולאחר מספר ימים, כאשר כמות הנוזלים בנקז היא קטנה, מסירים אותו. הנקז מתחבר לשקית ניילון שבה מתאספים הנוזלים או האוויר ממקום הניקוז שבו בוצע הניתוח. לא כל הליך כירורגי מצריך הכנסת נקז ופעולה זו נתונה לשיקולו של המנתח.
מה הם נקזים?
מנתחים עושים שימוש בצינורות פלסטיק קטנים על מנת לנקז את הנוזלים שמצטברים באזור הניתוח. ללא ניקוז הנוזלים, ההצטברות באזור הניתוח עלולה לגרום להתפתחות של זיהום ובמקרים שהניתוח מבוצע למשל באזור הריאות או החזה, עלול גם להצטבר אוויר שייצור לחץ על הריאות. צינורות ניקוז הם לרוב מאוד קטנים וגמישים שמוכנסים בזמן ניתוח ואליהם מחוברת שקית קטנה שבהם נאספים הנוזלים. על אף המראה הלא אסתטי של נקזים, הם לא גורמים לתחושת כאב אלא בעיקר אי נוחות. בנקזים לרוב משתמשים כאשר ההליך מבוצע באזורים שבהם לגוף יש נטייה לייצר הרבה נוזלים כמו אזור בית השחי. הצטברות הנוזלים ללא נקזים שיאפשרו יציאה שלהם מהגוף עלולה לגרום לכאב רב ולמנוע את תהליך ריפוי הפצעים. לאחר מספר ימים שבהם כמות הנוזלים שמתנקזת קטנה באופן משמעותי, ניתן להסיר את הנקז.
הסרת נקזים אחרי ניתוח
הסרה של נקזים לאחר ניתוח מתבצעת כאשר כמות הנוזלים שנמדדת היא פחות מ – 25 מ"ל ב – 24 שעות וזה לרוב קורה בין שלושה לארבעה ימים לאחר הניתוח. כאשר מדובר בנקזים שהוכנסו על מנת למנוע דליפה באזור, הם לרוב נשארים זמן רב יותר (במשך כשבוע). הוצאת הנקז מלווה לעיתים בתחושת אי נוחות ולאחר ההסרה, הרופא מניח חבישה יבשה על המקום שבו הוסר הנקז. הסרה מוקדמת של הנקז עלולה לגרום לסיבוכים במקום הניתוח כמו התפתחות של זיהום והוצאה של נקז לאחר זמן רב (בעקבות ירידה מאוד איטית של כמות הנוזלים שנמדדת ליממה) עלולה להיות מלווה בכאב.
סוגי נקזים
ישנם סוגים רבים של נקזים והם מתחלקים לנקזים שעשויים מסיליקון, לטקס, פוליאתילן ופוליוויניל כלוריד. החומר ממנו עשוי הנקז מצריך התאמת השיטה בה משתמשים על מנת להוציא אותו. סוג החומר גם משפיע על יכולת ומהירות ריפוי הפצע כיוון שהרקמות בגוף לא מגיבות באופן זהה לחומרים שונים. סוגי הנקזים שלרוב מעוררים תגובה בעור הם כאלה שעשויים מגומי ולטקס ולכן יותר נהוג להשתמש בנקזים מסוג פוליאתילן ופוליוויניל כלוריד. סוגי הנקזים מתחלקים גם לנקזים פתוחים, סגורים, פסיביים ואקטיביים. יציאת הנוזלים בניקוז פסיבי מסתמכת על כוח המשיכה, התנועות של הגוף והפרשי הלחץ בעוד שניקוז פעיל נעשה תוך שימוש בלחץ קבוע או לסירוגין. ניקוז פסיבי הוא לרוב גם פתוח וניקוז אקטיבי הוא סגור כיוון שהוא מצריך יצירת לחץ למטרת הוצאת הנוזל.
נקזים מסוג ג'קסון – פראט
אלה הם נקזים שיוצרים פעולת יניקה קבועה לתוך מאגר שאוסף את הנוזלים. הנקזים יוצרים לחץ שלילי על אזור הניתוח ומושכים את הנוזל דרך צינורות אטומים רדיואקטיביים. נקזים מסוג ג'קסון – פארט הם מאוד נוחים וקלים לשימוש וניתן להתאים את גודלם ואורכם בהתאם למקרה הספציפי המטופל. ניתן גם להכין נקז יניקה סגור באמצעות מערכות הארכה מיועדות או צנתר פרפר, לחבר אותם אל מזרק ואז למשוך את הבוכנה לאחור ולייצב אותה באמצעות מחט היפודרמית על מנת להמשיך ולהפעיל לחץ על אזור הניתוח שלבסוף ינקז את כל הנוזלים. במקרים שבהם נדרש לנקז נוזלים מאזור יחסית קטן או אצל מטופלים צעירים, ניתן גם להתאים צנתר פרפר באמצעות ניתוק של מתאם המזרק והכנסת המחט אל תוך שפורפרת מיוחדת. השימוש בנקזים מסוג זה מצריך הקפדה על הגודל של חורי הניקוז על מנת למנוע שבירה או עיקום של הצינורות שדרכם הנוזלים יכולים להתנקז החוצה מהגוף.
צינורות טוראקוטומיה
נקזים שבהם משתמשים על מנת לנקז נוזלים או להוציא אוויר מאזור חלל הצדר. צינורות טוראקוטומיה עשויים מלטקס או PVC והם מאוד גמישים אך עמידים. צינורות אלה הם תמיד מסוג נקזים סגורים וניתן להשתמש בהם גם במקרים שנדרש נקז פעיל. פעולת יניקת הנוזלים החוצה נעשית לסירוגין אך היא יכולה להיות גם קבועה במידה וקיימת הצטברות גבוהה של נוזלים ואוויר באופן רציף בחלל הצדר. את הצינורות מייצבים ומאבטחים באופן דומה לנקזים סגורים אחרים וזאת באמצעות תפירה ואיטום שמונעים מהמטופל למשוך ולהוציא בטעות את הנקז החוצה במהלך תהליך ההחלמה. גודל הנקז חייב להתאים למטופל כשלרוב מתאימים את הצינור לגודלו של הסימפון הראשי (לפני שמבצעים את הניתוח, מבצעים צילום חזה שמאפשר לראות היטב את גודלו של הסימפון). ישנם מקרים שבהם דווקא בוחרים להשתמש בצינורות חזה קטנים יותר שיעילים בהוצאה של הצטברות מיותרת של אוויר ונוזלים בצמיגות נמוכה וגבוהה אך ההחלטה נעשית על ידי המנתח בהתאם למקרה הספציפי. במקרים של תפליט פלאורלי (הצטברות של נוזל בחלל הצדר כתוצאה מזיהום, סרטן או אי ספיקת לב) נהוג להשתמש בנקזים גדולים אותם מניחים משני צידי החזה או רק מצד אחד של הגוף. בגלל המורכבות של ההליך והמיקום שבו לרוב מכניסים את הנקזים, במרבית מן המקרים תידרש הרדמה של המטופל וזאת על מנת למנוע תחושת כאב ואי נוחות ואף למנוע תזוזה של המטופל בזמן ביצוע ההליך. במקרים שבהם ההרדמה עלולה להיות מסוכנת עבור המטופל, ההליך יבוצע תחת הרדמה מקומית. הכנסת הצינור נעשית באמצעות ביצוע חתך קטן באזור הצלע העשירית באחורי הגב. את הנקז מכניסים אל חלל בית החזה באזור שבין הצלע השביעית לשמינית וממקמים אותו מתחת לעור ולשריר. איטום של האזור הוא הכרחי על מנת למנוע זיהום או התפתחות של דלקת ריאות שיכולה לסכן את חייו של המטופל.
